המושג

״כוחה של תודה״ 

עוד אודות הוקרה

"הגדולה מכל המתנות היא הכוח להעריך דברים לפי שווים האמיתי".

- פרנסואה דה לה רושפוקו

הערכה לעומת דברי שבח

כילד, שמעתי ביטויים כמו "ילד טוב" או "עבודה יפה". היה נחמד לשמוע את ביטויי האישור הללו ובכל זאת, הם תמיד השאירו אותי עם תהייה. מה היה "יפה" בזה? זה גם עשה אותי קצת חסר שקט. האם זה אומר שאולי לא אהיה "טוב" אם אעשה משהו אחר?

אלה ההוראות שקיבלתי כיצד להיות בן אנוש. אלה היו דברי השבח שקיבלתי מ"הממוּנים" (האחראים/המנהלים). מדִברי השבח האלה למדתי שהתנהגויות מסוימות זיכו אותי בתווית "טוב". הם גם הזכירו לי שאני עלול לאבד את התווית הזו אם "הממונים" יחליטו שההתנהגות שלי לא "טובה".

עם הזמן הבנתי שהרבה מביטויי השבח שקיבלתי נועדו לעתים קרובות לגרום לי להתנהג יפה. ביטויים אחרים נועדו ליידע אותי שמישהו מעריך את מעשי והיה אסיר תודה על מה שעשיתי.

הסוג השני עורר בי הרגשה אחרת. הביטויים האלה נגעו בי באופן שהרגיש מחבר וברור. את אלה אני רוצה להבין ובהם אני רוצה להיות חֶלֶק. הם לא היו דברי שבח; הם היו הערכה.

לחיות בהערכה

בעזרת הכישורים שלמדנו בקורס עד כה, אנו יכולים לחוות חווית הערכה עמוקה ומספקת יותר. כמו כן, כפי שדיברנו לפני מספר שבועות, באמצעות השפה, אנו יכולים לחלוק את החוויה הזו עם אחרים.

בתוכי, אני יכול להשתמש בכישורים של להרגיש את רגשותיי ולחבר אותם לצרכים המתמלאים שלי, כדי לשים לב לשפע ה״מלאוּת״ שאני חווה במהלך היום שלי. כרגע, כשאני כותב את המילים האלה, מוחי חושב מחשבות, מתרגם אותן למילים, מארגן אותן למשפטים, עוזר לגופי להקליד אותן למסר שאתם קוראים, ועוזר לי לחלוק את זה איתכם. ביטוי עצמי – ממממממ. כל זאת בזמן שאני יושב במשרדי החמים (בחוץ קר מאוד), לבוש לגמרי, נינוח לגמרי, כשלִבּי מזרים חיים בגופי, בעוד ריאותַיי מספקות לי אוויר צח, העצים עוזרים להפיק את האוויר הצח הזה, כשהכדור הכחול והגדול הזה של מים, אדמה וחיים מסתובב בחלל, בזמן שהשמש נותנת לנו חום ואור – נוחות, ביטחון, טיפול, רווחה, שקט נפשי, אחווה – על זה אני מדבר! אני יכול להבחין בזה. אני יכול להרגיש את זה. אני יכול להבחין שיש אלפי דברים שקורים שתורמים ל״מלאוּת״ של הצרכים שלי. אני יכול להמשיך – ואכן אמשיך. אם לסכם זאת בפשטות, תרגול הערכה הופך את חיי ואת חייהם של הסובבים אותי ליותר נפלאים.

קבלת הערכה

לפני כמה שנים, בת זוגי ואני פיתחו הרגל של לקחת כמה רגעים בכל יום כדי לחלוק את הערכתנו לאופן בו אנו תורמים זה לזו. בהתחלה, זה היה לי קצת לא נוח. אחרי קצת אמפתיה עצמית, הבנתי שזה בגלל שכאשר גדלתי, לרוב הערכה באה בצורה של שבח ואישור – ששניהם שימשו כסוג של כוח עלי. זה הוליד דווקא תחושת חרדה.

עם קצת תרגול למדתי לקבל הערכה כמו "מקלחת", לעומת כמו "הזנה": הערכה מאחרים הפכה למשהו שמוסיף לחיי, לא משהו שאני תלוי בו כדי להרגיש בסדר עם עצמי. ההתמרה הזו מעניקה לי חוויה שונה מאוד, שיש בה יותר בחירה וסיפוק.

שמתי לב גם שכאשר אנו חושבים על הצרכים להם אנו תורמים באמצעות הפעולות שלנו – ולא רק על הפעולות עצמן – החוויה שלנו הופכת עמוקה ומספקת יותר.

בפועל

חוויה נוגעת ללב

לפני מספר שנים, כשגרתי בשכונת Upper West Side במנהטן, הייתי בחנות הספרים האהובה עליי, ״בארנס ונובל״ בברודווי.

כשעמדתי לעלות על המדרגות הנעות הבחנתי באב ובנו בן השלוש מתקרבים.

האב כרע תחת משקל של סחורות שנרכשו במשך יום שלם, עגלת ילדים ובנו, הנגרר אחריו. כאשר "אבא" עלה על המדרגות הנעות, מלהטט עם כל השפע הזה, בנו עמד שם קפוא, נאבק למצוא דרך לעלות על המדרגות, כדי להדביק את אביו היורד במהירות. הילד הקטן קרא בקול מבוהל ומעט רוטט, "אבא?"

כשאביו שם לב למה שקורה, הוא צפה בייאוש בחלל שביניהם גדל – מחצי הדרך במורד המַסָּה הנעה של מדרגות מתכת.

בראותי זאת, ניגשתי והושטתי את ידי לאדם הקטן המתקרב לפניקה בראש גרם המדרגות. דיברתי. "אחוז בידי". הוא הושיט את ידו. "מוכן? קדימה". עלינו יחד על המכונה והתחלנו לרדת.

כשהגענו לתחתית ועמדנו על קרקע מוצקה, הוא הרים את מבטו, היישר אל תוך עיניי, פלט את אנחת ההקלה הקטנה הכי חמודה בעולם ואמר "תודה" שהיא אולי הכי כנה ששמעתי אי פעם.

זה היה כל כך כן ומוצף בהערכה עמוקה, שכמעט בכיתי משמחה. אני מרגיש חמימות כרגע כשאני מספר לכם את זה. יכולתי לראות ולהרגיש בבירור מה הייתה המשמעות של זה לחברי הקטן. גם אביו שמח וחש הקלה. בזכות תרגול החמלה שלי, הרגע "חסר המשמעות" הזה לכאורה, היה לי כה נפלא. בזכות היכולת שלי להתחבר באופן מלא לרגשותיו של הקטנצ׳יק הזה ול"מלאות" של צרכיו בַּרגע – רגע שאעריך לנצח.

תרגולים

תרגול 1

שוב חיבור עצמי – עירכו רשימה של דברים שקורים והצרכים שנענים ברגע זה ממש. למשל: נשימה (אוויר), קריאת המילים הללו (למידה וצמיחה), ישיבה בתוך בניין (ביטחון). הפעם, רִשמו עשרה עד עשרים כאלה. איך אתם מרגישים?

תרגול 2

העריכו את עצמכם – רִשמו 3 דרכים שבהן אתם תורמים לחייכם – 3 דברים שאתם עושים או עשיתם שאתם נהנים מהם. ואז רִשמו את הצרכים שאתם ממלאים לעצמכם. לבסוף הסתכלו במראה ואמרו, ״תודה״. שימו לב: קשה לעשות זאת בלי לחייך.

תרגול 3

שיתוף מחודש בהערכה – חישבו על משהו שמישהו אמר או עשה שתרם למילוי צרכיכם. שאלו אותו אם תוכלו לשתף אותו במשהו שאתם מעריכים. ואז ספר לו מה קרה, מה הרגשתם ואיזה צורך (או צרכים) נענו לכם.

למשל: “רק רציתי שתדע כמה אני מעריך שארחת לי לחברה בסרט אתמול בערב… ובעצם את כל הפעמים שבילינו יחד – החברות, הכיף והשותפות שאתה מביא לחיי עושים בשבילי הבדל עצום. תודה לך, באמת״.

אפשר לעשות זאת פנים מול פנים, בטלפון, במייל או בכרטיס ברכה.